<h1>רבינו בחיי בפירושו לפ"ו דאבות</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ולימדנו דוד בשני כתובים הללו מעלת התורה, שהמתעסק בה והמהפך בה זוכה לשתי תועלות גדולות: הא' נגלה, והוא תועלת הגוף בעולם הזה, והב' נסתר, והוא תועלת הנפש לעולם הבא. הא' והוא הנגלה, הוא שביאר דוד בכתוב הזה הראשון שבזכות שהוא מתעסק בתורה ובוטח בה יפלו אויביו תחתיו ולא יירא מהם, ועל זה אמר: אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, לפי שפרי התורה כליון האויבים, וזהו שדרשו רז"ל: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב לבית המדרש והן כלין מאיליהן. וכן אמרו בברכות פרק ראשון: כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו, שנאמר: ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. והזכיר הנביא באותן שהם עבדי ה': כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי וגו'. וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בו בתורה לא היו ניזוקין אלא היו מתגברין על אויביהם, וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם, שכן מצינו במלאך שנראה ליהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו, ושאל לו יהושע הלנו אתה אם לצרינו, והשיב לו המלאך: כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ודרשו רז"ל: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, א"ל: על איזה מהן באת, א"ל: עתה באתי, כלומר על ביטול תורה, על מה שבטלתם עתה באתי, מיד: וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, שלן בתוך עומקה של הלכה. ומתוך שהיו עסוקין בתורה היו מתגברין ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונן של ישראל כשאר האומות המתגברים על פי המקרה והטבע הגמור, אך כל נצחונן היה על פי הזכות והעונש, אם היו מנצחין הזכות היה מנצח ומכלה האויבים לא ריבוי העם, כי עם הזכות היו מנצחין כל רבים עמים במועט עם, כמו שמצינו בענין גדעון שכתוב: בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ועם החטא והעונש היו מנוצחין, ורבוי עם לא יועיל להם אבל יהיו נמסרים כולם ביד מעט מן האויבים, והסבה בזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו, וכמו שאמר ז"ל: אין ערוד ממית אלא חטא ממית. זהו התועלת האחד שיש בתורה בעולם הזה בנגלה, שעליו אמר דוד הכתוב הזה: אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי.
<h2>דף סג:</h2>
לפום צערא אגרא, כפי הצער שאדם מצטער בעסק התורה והמצות יהיה השכר. ובספר המוסר אמרו, לא נתקיים מן החכמה אלא מה שאדם למד מתוך הטורח והעמל וכתישת החומר, כמו השמן שאין אדם זוכה לו אלא מתוך כתישת הזית, וכן מצינו בישראל שלא קבלו את התורה עד שנידלדל וניתש החומר שלהם בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים ואז היו ראוין לקבל התורה, אך לימוד התורה והחכמה מתוך התענוג אין לה קיום, וסוף שישתכח ממנו, ומטעם זה אמרו ז"ל אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ואמרו במדרש ולא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה את עצמו עליה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באוהל. ומטעם זה אחר שהזכיר ולא תמצא בארץ החיים, אמר אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, כלומר מי שמאבד הנאת הגוף וממית עצמו עליה הוא ששומע שמעה.
